החלטה בתיק רע"א 15050-07-12

בקשה רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת נ' עדוי) מיום 14.6.12 בתיק ת"א 6175-08-11 שבה נדחתה בקשתו של המבקש להוסיף ולהקדים את שמיעת עדותו (" ההחלטה").

עיינתי בבקשה ועל אף המשקל שייחסתי לנימוקים שפורטו בה החלטתי לדחות אותה.

הרקע, בקיצור הנדרש, הוא שהתובע הגיש לבית המשפט קמא תביעה נגד המשיבים אשר לטענתו גזלו ממנו סכומי כסף ניכרים. המבקש הוא בן 97, מצבו הבריאותי והקוגניטיבי הוא ירוד ועקב כך מונה על ידי בית המשפט אפוטרופוס לגופו ולרכושו, האפוטרופוס שמונה היא הקרן לטיפול בחסויים. 

ביום 21.5.12 הגיש המבקש בקשה לפטור אותו מחובת הגשת תצהיר עדות ראשית וכן לקבוע מועד מוקדם לשמיעת עדותו. לאחר שקיבל את תגובות הצדדים החליט בית המשפט קמא ביום 31.5.12 כי עדותו של המבקש תימסר בעל פה וכי היא תישמע במועד מוקדם יותר משתוכנן תחילה, היינו ביום 15.10.12. לאחר מכן פנה המבקש בבקשות לעיון חוזר בהחלטה על מנת שבית המשפט קמא יקדים עוד יותר את מועד שמיעת עדות המבקש, ובשלב מסוים נראה היה שניתן לעשות כן עוד קודם לתקופת פגרת בתי המשפט, אלא שמסיבות שאינן מצריכות דיון לא ניתן היה לעשות כן, ובסופו של דבר בהחלטה שניתנה ביום 14.6.12, היא ההחלטה שעליה נסבה בקשה זו, קבע בית המשפט קמא כי התאריך שנקבע לשמיעת עדותו של המבקש, היינו 15.10.12, יישאר בעינו. 

עיקר טענת המבקש היא שבהינתן גילו המופלג ומצב בריאותו הרעוע החלטתו של בית המשפט קמא איננה ראויה ומשתקף ממנה שיקול דעת שיפוטי שגוי ולכן מן הראוי שערכאת הערעור תתערב בהחלטה ותורה על קביעת מועד מיידי לשמיעת ראיות בהליך ובכלל זה לשמיעת עדותו של המבקש.

בבקשה שהגיש המבקש בסמוך להגשת בקשת הרשות לערער הוא עתר לקיום דיון מיידי בבקשה גופה וביקשתי את תשובות המשיבים לבקשה זו בלבד. המשיב 2 לא התנגד ואילו המשיבים 1 ו-3 התנגדו כל אחד מטעמיו.

המשיבה 1 טוענת כי על ההחלטה חל צו בתי המשפט [סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור] תשס"ט-2009 (" הצו"), אשר סעיף 1(1) שלו קובע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה בעניין קביעת מועד דיון.

המשיב 3 טוען כי ההחלטה היא מסוג העניינים שעל פי ההלכה הפסוקה אין ערכאת הערעור מתערבת בהן, וכי, מכל מקום, בניגוד לנטען על ידי המבקש בדבר הדחיפות בשמיעת עדותו, המבקש היה זה שהכשיל הליך קודם שבו הוא נקט כאשר הוא נמנע מלשלם את אגרת המשפט, ובשל כך נמחקה תביעתו בת"א 5244/08.

אכן, לכאורה נראה שההחלטה שכלפיה מכוונת בקשת הרשות לערער היא ממין אלה שאליהן מתייחס סעיף 1(1) של הצו, וניתן היה, לכן, לקבוע שיש לדחות את בקשת הרשות לערער מטעם זה בלבד. יחד עם זאת, גם אם אניח לטובתו של המבקש כי בקשתו מיום 21.5.12 (בקשה מס' 5) שההחלטה בה ניתנה ביום 31.5.12, היא בקשה על פי תקנה 171(א)  לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 וכי החלטה היא בבחינת המשך להחלטה מיום 31.5.12 ולכן היא יוצאת מכלל החלטות שעליהן חל הצו עדיין לא יהיה בכך כדי לתמוך די הצורך בטענותיו של המבקש.

בקשתו מיום 21.5.12 נתמכה בחוות דעת רפואית שניתנה על ידי מומחה בפסיכיאטריה אשר לאחר שסקר את מצבו של המבקש הוא המליץ על הקדמת המשפט ושמיעתו לאלתר. בית המשפט קמא שקל את תוכנה של חוות הדעת וסבר כי יש מקום להקדים את שמיעת עדות המבקש ולכן הוא קבע אותה לחודש אוקטובר שנה זו, ובכך הוא הקדים את המועד בחודשיים.

כשלעצמי לא שוכנעתי שיש עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא ומשום כך החלטתי לדחות את בקשת הרשות לערער.

אכן, טענותיו של המבקש, המבוססות על גילו המופלג ועל מצב בריאותו הרעוע, הן בעלות משקל וכוח שכנוע אולם דומה כי אין בהן כדי לבסס את המסקנה שיש לקבוע מועד לשמיעת עדותו של המבקש על אתר. עיקר הטענה היא שראוי לאפשר למבקש להנות מרכושו עוד בחייו אלא שטענה זו מניחה, גם אם לא על דרך האמירה המפורשת, שעל בית המשפט קמא להיחפז ולתת פסק דין בעניינו של המבקש כל עוד הוא חי. רבים ככל שיהיו השותפים למשאלת לב זו לא ניתן לראות כיצד ניתן לממשה, ובהינתן העובדה ששמיעת עדותו של המבקש נקבעה למועד קרוב, היינו חודש אוקטובר שנה זו, קשה לראות את העילה שבעטייה יש להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, ומשום כך אני מחליט לדחות את בקשת הרשות לערער.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום,  כ"ו תמוז תשע"ב, 16 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

מאירה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: